החלטה בתיק בש"א 163852/08

1.         בפני בקשה לצו מניעה זמני אשר יורה למשיבה להימנע מלהפעיל את הסופרמרקט המופעל על ידה, ברח' דיזינגוף 193 בתל אביב, בערבי וימי שבת וחג.

2.         המבקש הינו איש עסקים השוכר בשכירות מוגנת את הנכס ברח' דיזינגוף 193 (להלן: "המושכר"). המבקש השכיר למשיבה את המושכר בהתאם לחוזה שכירות בלתי מוגנת מיום 24/12/02 (נספח א' לבקשה, להלן: "ההסכם") וזאת לצורך הפעלת סופרמרקט.

3.         המשיבה מפעילה רשת מרכולים תחת שם המותג "AM:PM".

4.         אין מחלוקת כי המשיבה מפעילה את הסופרמרקט המנוהל במושכר גם בשבתות ובחגים.

5.         הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת תביעה לפינוי וסילוק יד, במסגרתה טוען המבקש כי עקב הפרות יסודיות ובוטות של הסכם השכירות, הודיע למשיבה, ביום 13/4/08, על סיום תקופת השכירות ודרש פינוי המושכר, עד ליום 3/5/08, הכל כמפורט בתביעה העקרית.

6.         לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה והתגובה, שמעתי חקירות המצהירים וסיכומי ב"כ הצדדים, ראיתי לדחות את הבקשה.

7.         תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), מורה כי על העותר לסעד זמני להראות, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, קיומה של עילת תביעה הראויה לבירור וכי מאזן הנוחות, נוטה לטובתו. כן ישקול בית המשפט, בדונו בבקשה לסעד זמני, אם הבקשה הוגשה בתום לב ואם מתן הסעד המבוקש, צודק וראוי ואינו פוגע במשיב, במידה העולה על הנדרש.

ראיות לכאורה

8.         עיון בבקשה על נספחיה מעלה כי תחילתה של המחלוקת בין הצדדים בטענות שונות בעניין שינויים ותוספת בניה שבוצעה על ידי המשיבה במושכר, צו הריסה לגבי תוספת בניה והעדר רישיון עסק.

לצורך הדיון בבקשה שבפני, שעניינה צו מניעה זמני, להפעלת העסק בשבתות וחגים בלבד, לא ראיתי לדון במחלוקת בכללותה.

9.         הטענה בעניין הפרת הסכם השכירות ביחס להפעלת העסק, בשבתות ובחגים, מבוססת על הוראות סעיף 11.1 להסכם בו נאמר כדלקמן:

"השוכר מתחייב לשמור על כל החוקים, התקנות וחוקי העזר החלים על המושכר והשימוש בו ולפעול אך ורק במסגרתם".

המבקש מוסיף וטוען כי הפעלת העסק בימי שבת וחג, מנוגדת להוראות סעיף 2 (א) לחוק עזר לתל-אביב יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) התש"ם - 1980, ולפיכך יש בכך משום הפרה יסודית של ההסכם.

10.        מנגד, טוענת המשיבה כי מהות עסקה מתמצה בהפעלת רשת מרכולים, הפועלת 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, וכי בעת ההתקשרות בהסכם השכירות, התכוונו הצדדים כי הסופרמרקט שבנדון, יופעל בשבתות וחגים והראיה שלא נכללה בהסכם השכירות, כל הוראה מפורשת, האוסרת הפעלת העסק בשבת ובחג. המשיבה מוסיפה וטוענת כי כוונת הצדדים לא היתה כי סעיף 11.1 להסכם, ימנע הפעלת העסק בשבתות.

11.        בשלב זה של הדיון בבקשה לסעד זמני, לא ראיתי להרחיב בשאלת כוונת הצדדים בעת עריכת ההסכם ויצוין כי המבקש, אף לא התייחס לסוגיה זו, בתצהירו. פרשנות ההסכם וכוונת הצדדים, במועד כריתתו בכלל והשאלה האם הפעלת העסק במושכר, בימי שבת וחג, מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות - תידון ותוכרע, במסגרת הדיון בתביעה העיקרית. לא ראיתי להרחיב הדיון בשאלות האמורות שכן גם אם אצא מנקודת הנחה שהמבקש עמד בנטל להצביע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, שהפעלת העסק בשבתות וחגים, מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות (ואיני בטוחה שכך הוא) הרי שבנסיבות העניין, אין מקום להענקת הסעד הזמני המבוקש, בשל משקלם המצטבר של הנימוקים והשיקולים שיפורטו להלן;

הסעד הזמני אינו משרת את הסעד העקרי

12.        הסעד היחיד המבוקש, במסגרת התביעה העיקרית, הינו סעד של סילוק יד ופינוי.

התביעה העקרית, אינה כוללת עתירה חלופית לסעד של צו מניעה קבוע, היה והעתירה לסעד של פינוי, תדחה. מאידך, היה והתביעה העקרית תתקבל והמבקש יזכה לסעד של פינוי, הרי המרובה מחזיק את המועט וממילא תופסק הפעלת העסק במושכר, לחלוטין.

בנסיבות אלה, הסעד הזמני, לא מיועד לתמוך או לשרת את הסעד העיקרי המבוקש או להבטיח את ביצועו ודי בכך כדי לדחות את הבקשה לסעד זמני, ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) עמ' 493.

לא הוכח שינוי במצב הקיים באופן המצדיק מתן סעד זמני